מחקרים רבים מצביעים על עלייה מתמדת במספר הילדים והמבוגרים המאובחנים בספקטרום האוטיסטי, כפי שפורסם ב-Scientific American (2017) .​

אני טוען כי הראיונות להורים, המבוססים על שאלונים "אובייקטיביים" שמטרתם לבדוק האם הילד עונה על ההגדרה של הספקטרום האוטיסטי, אינם ניטרליים ועלולים לגרום לנזק נפשי. שאלונים אלו מעלים את ההסתברות שהמצב האוטיסטי האפשרי יתממש, בעוד שראיון ניטרלי שאינו רומז על מצב זה עשוי לסייע לילד להתבטא ולהורים לגלות הקשר סמלי. בשלבים מסוימים, האוטיזם הוא עדיין פוטנציאלי וניתן להפיכה.​

משמעות הדבר היא ששיטות האבחון של מוסדות מסוימים, אשר מודדות ובו בזמן רומזות להורים על המצב, למעשה מעודדות, מזרזות ומגבשות את המצב ברמה האישית, המשפחתית והחברתית. אין מדובר בכוונה תחילה, אלא בבורות בנוגע לממד הסובייקטיבי האנושי, המתפתחת מתוך אפיסטמולוגיה שגויה באופייה הרובוטי, אשר מתעלמת מעקרונות המטפורה, השפה והלא-מודע הטרנס-אינדיבידואלי.​

אני טוען כי ניתן להוכיח זאת על ידי כך שמקרים שלא הוערכו באמצעות שאלון "אובייקטיבי" נוטים פחות לפתח אוטיזם בהשוואה לאלו שהוערכו באמצעות שאלון בעבר.​

בפסיכואנליזה עם דגש על השפה, לפי ניסיוני הקליני ולפי ניסיונם של פסיכואנליטיקאים אחרים, תמיד קיימת מידה משמעותית של שיפור בתסמינים של הספקטרום האוטיסטי. ניהלתי תהליכי ריפוי במקרים שבהם הסובייקט, ילד או מבוגר, יצא מחוץ לספקטרום האוטיסטי.​

בישראל נתקלתי במוסדות שעובדים באופן בלעדי עם ילדים אוטיסטים, ולמרבה הצער אינם יכולים לקבל ואף אינם מוכנים להקשיב למקרים שבהם חלה ריפוי מלא או חלקי.​

אנו קוראים את האוטיזם מתוך פרספקטיבה המאפשרת פתיחה לשפה, שבה ניתן לקרוא ביטויים נקודתיים בלא-מודע של ההורים ושל הילד. יש להיזהר מלהיאחז באבחנה, שכן שמיעתה מפיו של מומחה שמניחים לו ידע סוגרת את המצב ומשאירה את הילד עם סיכוי מופחת למוצא תקשורתי, בפרט כאשר המומחה משדר שאין אפשרות לריפוי ומונע מההורים לנסות טיפול פסיכואנליטי או אחר.​