הסיפור הזה, כמו אלו שאני מפרסם כאן, נוצר באופן ספונטני. סיפרתי אותו בדיוק כפי שעלה בדעתי באותו רגע לאמרי (שם בדוי), ילד ישראלי בן 13 ממוצא אתיופי, שתמיד סירב לצאת לטיול השנתי של בית הספר אם היה כרוך בלינה מחוץ לבית. אמרי, שלא גילה שום התלהבות מטיולים, הקשיב בקשב רב. הסיפור סופר בשנת 2013, ובתוך חודש בלבד נגע בכמה היבטים בחייו. הכרתי את אליחי מאז 2007. מגיל ארבע חי ללא אמו הביולוגית, שלא יכלה לטפל בו מסיבות של בריאות הנפש, ומאז לא ישן בביתה שוב הוצא מבית אמו על ידי פקידת סעד. כל התערבויותיי בתפקידי כעובד סוציאלי לא הצליחו לעורר בו עניין לצאת למסעות לינה עם חבריו ומוריו. בית הספר ניסה לעודד אותו בדרכים שונות. היועצת החינוכית אף הזמינה את הוריו האומנים ללוות את הטיול כבר שנה קודם לכן. כששאלתי אותו, היה אומר: "זה לא מעניין אותי". מה שהעסיק את אמרי יותר מכל היה לשחק כדורגל. הוא היה ילד במשפחה אומנת, ואני המפקח על המשפחה. כמעט מדי שבוע נפגשנו.
זהו הסיפור שאני מתעד עכשיו, כפי שאני זכרתי וזוכר אותו. סיפרתי אותו פעמים רבות בסיטואציות שונות ביניהם סדנאות ליצירת סיפורים מרפאים . כמו רוב סיפורים אלו , לא חשבתי עליו מראש לפני שסיפרתי אותו!
פעם, לפני זמן רב, במקום רחוק מאוד, היה ילד שרצה לצאת ולחקור את העולם. הוא יצא מביתו והחל ללכת. בדרך הגיע לבית, הביט מבעד לחלונות וראה שהוא ריק. אחד החלונות היה שבור, חור נפער בו באלימות, ועל רצפת הסלון הייתה מונחת אבן—כנראה האבן ששברה את החלון. הילד שם לב שהאבן גדולה יותר מהחור שבזכוכית, ולא הבין איך ייתכן שהחור קטן יותר מהאבן שפערה אותו. רסיסי זכוכית היו פזורים על הרצפה. זה היה בלתי נתפס בעיניו—איך אבן גדולה יוצרת חור קטן?
הוא המשיך בדרכו, וכעבור מרחק מה הבחין בבית נוסף, שגם הוא היה נטוש. הפעם, החליט להיכנס פנימה ולחפש בו מחסה. החדרים היו ריקים. לפתע, כשהסתובב לאחור—!מולו עמד פיל! פיל ענק! רגע קודם לכן הבית היה ריק לחלוטין! הילד נבהל כל כך שברח החוצה בריצה מהירה. כשהתרחק כמה מטרים, חשב לעצמו שהפיל לא יכול לצאת מבעד לדלת, שהרי הוא גדול מדי. היה זה יום חם מאוד. הילד דמיין את הפיל הבודד, חשב שאולי הוא צמא, ואמר לעצמו: "מסכן הפיל, בטח הוא צמא. הילד התקרב עם הדלי מלא המים אל החלון, הפיל הושיט את חדקו והחל לשתות ממנו.
הילד הושיט ידו וליטף את החדק בעדינות, עד שלבסוף פחדו מהפיל התפוגג. הוא החליט להישאר עם הפיל ולעשות לו חברה בלילה הקרוב. וכך קרה—הילד נשכב לצד הפיל וישן.
כשפקח את עיניו עם אור הבוקר, גילה שהפיל התכווץ! הפיל יצא מן החדר, עבר דרך המשקוף ויצא החוצה בקלות.
הילד המשיך בדרכו. אחרי שהלך עוד מרחק מה, הגיע לבית שלישי. גם בו לא נראו סימנים לנוכחות אדם. הוא הציץ מבעד לחלון וראה בפנים כדור. אהבתו הגדולה הייתה משחקי כדור, ולכן אזר אומץ ונכנס פנימה.
הכדור היה ענק, מילא כמעט את כל החדר. הוא ניסה לקחת אותו איתו, אך הכדור היה גדול מדי. פתח את החלון, דחף אותו, מעך אותו ועיוות את צורתו, עד שהצליח להוציאו החוצה. וכך המשיך בדרכו הביתה, מקפיץ את הכדור בשמחה.
והסיפור הזה, שנראה כאילו הסתיים, רק מתחיל.
בסיום הסיפור, אמרתי לו בקצרה: שהחלק עם הפיל מלמד איך הפחדים קטנים כשמתקרבים אליהם בחלומות.
כשהלכתי, שמעתי את אמרי מספר להוריו בהפתעה על האבן ששברה חלון והשאירה חור קטן יותר מגודלה.
אני כותב את הסיפור הזה היום, ארבעה חודשים אחרי שסיפרתי אותו. אני זוכר היטב את שני הבתים הראשונים, אך לגבי הבית השלישי איני בטוח מה בדיוק קרה עם הכדור. לפני כשישה שבועות, אליחי הזכיר לי שהוא זוכר משהו שקשור לכדור.
הסיפור מביא עמו מסר של עידוד לצאת למסע, להתקרב לפחדים ולהקטין אותם עד שהם מתגמדים. כמו כל הסיפורים שאני מכנה "קוונטיים", לא תכננתי אותו מראש, אבל כך הוא נבנה מעצמו.
תוך פחות מחודש, אליחי כבר ישן אצל שלושה חברים שונים. יום אחד הגעתי אליו ומצאתי אותו אחרי לילה בביתו של החבר השלישי. זה היה בל"ג בעומר, חג שבו הצעירים נשארים ערים כל הלילה לזכר הנס שבו לימוד התורה הציל תלמידים ממגפה.
מעולם לפני כן לא הסכים ללון מחוץ לבית הוריו האומנים. אך כעבור זמן קצר, אולי שבועיים, הודיעו לי הוריו שבביקורי הבא הוא כלל לא יהיה בבית—מפני שיצא עם הכיתה לטיול השנתי, כולל לינה בחוץ!
הופתעתי לא רק מן ההחלטה עצמה אלא גם מהעובדה שידעתי שבאותו יום היה אמור לשחק עם קבוצת הכדורגל של יישובו בטורניר האזורי. כשנפגשנו כעבור שבוע, שאלתי אותו איך ייתכן שהעדיף את הטיול על פני המשחק, הרי כדורגל היה כל עולמו!
כך קרה שלבסוף העז אמרי לצאת למסע—לראשונה בחייו, לבדו.
ניתן להבין את מניעתו לצאת מבית הוריו האומנים בילד שהוצאה מבית אמו, גם החלון שבור עניין ופחדו, אבל אני לא חשבתי על כך בזמן שסיפרתי את המעשייה: המצב שהוביל לחשיפת הבעיה הנפשית של האם היה מקרה שבו הילד בן הארבע נשאר לבדו בדירה בקומה השלישית, טיפס על חלון ונפל לחצר, כשהפגיעה היחידה שנגרמה לו הייתה שבר בידו. לאחר שגובס, האם נהגה להסיר את הגבס בטענה שהוא מציק לילד. הדבר עורר חשד לגבי צלילות דעתה.
לדעתי, הקסם המרפא של הסיפור נובע מכך שאין חשיבה על איך הסיפור צריך להיות. באופן רטרואקטיבי, אולי כל מרכיב בסיפור, כל מילה שנבחרה, מקבלים היגיון. הסיפור מגיע מן התת-מודע, או שיאמרו אחרים – ממלאכים, מאלוקים, או כפי שאני אומר – מדייגו השדון. אילו הייתי חושב עליו מראש, אני סבור לא הייתה לי החוכמה שהייתה לבריאתו.
